ככל שהמודעות הסביבתית מושרשת יותר ויותר בתודעה הציבורית, פוליאסטר ממוחזר הופיע בהדרגה כמילת באז בתעשיות ההלבשה והטקסטיל לבית, ונכנס לעין הציבור תחת הכרזות של "הפיכת פסולת לאוצר" וייצור "ידידותי לסביבה ודל-פחמן". עם זאת, המחלוקות סביבו מעולם לא פסקו: האם פוליאסטר ממוחזר בעצם מזיק יותר מפוליאסטר בתולי? יש הטוענים שהוא חוסך באנרגיה ומפחית את פליטת הפחמן, בעוד שאחרים מבקרים אותו על שחרור כמויות גבוהות יותר של מיקרופלסטיק. היום, בהסתמך על ידע מומחה בבדי טקסטיל, ננתח באופן מקיף את ההבדלים המרכזיים בין השניים ונפרק תפיסות מוטעות נפוצות אחת ולתמיד.
ראשית, הבה נבסס את מסקנת הליבה: פוליאסטר ממוחזר אינו מזיק מטבעו *יותר*; במקום זאת, היתרונות והחסרונות שלו פשוט בולטים יותר. האופי הספציפי של הסיכונים הקשורים לכל חומר שונה-מה שאומר שאף אחד מהם אינו "מסוכן" יותר מהשני-עם זאת, היתרונות הסביבתיים של פוליאסטר ממוחזר מתקזזים בהדרגה על ידי המגבלות המובנות שלו.
היתרון העיקרי של פוליאסטר ממוחזר טמון בהשפעה ה"מחסורת" שלו על הסביבה. הוא מיוצר באמצעות חומרי פסולת-כגון בקבוקי פלסטיק PET שנזרקו וטקסטיל משומש-המעובד בשלבי מיון, עיקור וסוויית התכה-. תהליך זה מבטל את הצורך להסתמך על דלקים מאובנים כמו נפט, וכתוצאה מכך מחזור ייצור יעיל יותר באנרגיה.- לפי נתוני מחקר, על כל 100 קילוגרם של פוליאסטר ממוחזר המיוצר, פוטנציאל ההתחממות הגלובלית מצטמצם ב-32.09 קילוגרם (נמדד בשווי ערך CO₂) בהשוואה לפוליאסטר בתולי; יתרה מכך, גם תרומתו להחמצה נמוכה משמעותית. זו הסיבה הבסיסית לכך שהוא מפורסם כ"בד ידידותי לסביבה".
עם זאת, עיקר המחלוקת נעוץ בעובדה זו: פוליאסטר ממוחזר *אכן* משחרר יותר מיקרו-פלסטיק מפוליאסטר בתולי. במהלך תהליך המיחזור, גריסה מכנית וסחיטה- של התכה עלולים לפגוע במבנה הסיבים, וכתוצאה מכך לסיבים חלשים יותר הנוטים יותר להישבר. כתוצאה מכך, במהלך החיכוך של הבלאי היומיומי והתסיסה של הכביסה, סיבים אלה משילים נפח גדול יותר של מיקרופלסטיק. מחקרים מצביעים על כך שבממוצע, פוליאסטר ממוחזר משחרר 55% יותר מיקרופלסטיק במהלך הכביסה מאשר פוליאסטר בתולי. יתרה מכך, חלקיקים אלה נוטים להיות קטנים יותר בגודלם, מה שגורם להם לעקוף מערכות סינון שפכים ולחדור לגופי מים ולאדמה, ובכך ליצור מעגל של זיהום דרך שרשרת המזון.
היתרונות הסביבתיים של פוליאסטר ממוחזר נשחקים, בעצם, בהתמדה על ידי המגבלות המובנות שלו. מצד אחד, יכולת המיחזור שלו מוגבלת; חוזק הסיבים פוחת עם כל מחזור מיחזור, מה שהופך את החומר כמעט בלתי שמיש לאחר סיבובים מרובים. כתוצאה מכך, רוב הפוליאסטר הממוחזר מגיע בסופו של דבר למזבלות או למשרפות. מצד שני, הייצור העולמי של סיבים סינתטיים ממשיך לעלות. גם כשהשימוש בפוליאסטר ממוחזר עולה, קצב הצמיחה של פוליאסטר בתולי נשאר מהיר יותר; הפער בין השניים ממשיך להתרחב, ובכך מדלל באופן משמעותי את התועלת הסביבתית הכוללת.
אנשים רבים חוששים שמיקרו-פלסטיק מהווה איום על בריאות האדם; עם זאת, אין צורך באזעקה מוגזמת. האפידרמיס האנושי פועל כמחסום צפוף, וחלקיקי המיקרו-פלסטיק הנוצרים משחיקת סיבי פוליאסטר גדולים משמעותית מנקבוביות העור. יתר על כן, ריכוז המיקרו-פלסטיק שנתקל בתרחישים של לבישה יומיומית יורד הרבה מתחת לסף הבטיחות. לשם השוואה, דאגה דחופה הרבה יותר היא נוכחותם של חומרים כימיים שיוריים-כגון פורמלדהיד-שנמצאים בבדים באיכות נמוכה-.
בסופו של דבר, הוויכוח הזה מצביע על אמת ליבה: קיימות סביבתית בתעשיית האופנה לעולם לא יכולה להיפתר רק באמצעות "החלפה חומרית". פוליאסטר ממוחזר משמש רק כאמצעי ל"הפחתת זיהום", לא כ"תרופה סופית". אלא אם כן יקטן נפח הייצור הכולל של סיבים סינתטיים, פשוט החלפת חומרים בתוליים בחומרים ממוחזרים לא תצליח להתמודד באופן יסודי עם אתגרים סביבתיים כמו זיהום פלסטיק ודלדול משאבים.
עבור הצרכן הממוצע, אין צורך להתרחק בכוונה מבדים העשויים מפוליאסטר ממוחזר, ואין צורך לעשות פטישיזציה של תכונות ידידותיות לסביבה-. על ידי בחירת מותגים ומוצרים בעלי מוניטין המוסמכים על ידי ה-Global Recycled Standard (GRS), ועל ידי הפחתת תדירות הכביסה של הבגדים שלהם במהלך השימוש היומיומי, הצרכנים יכולים למעשה למזער נשירת מיקרופלסטיק ולתרום תרומה משמעותית להגנת הסביבה.